(מתוך גרסה ראשונית ובלתי ערוכה שתופיע בעתיד בעיתון "ידיעות גלים", במאמר פרי עטו של איליה כהן)
מדובר בסרט ובו מוצגת לנו דמותו של האנטי גיבור דדפול. הסרט מציג לנו אנטי גיבור זה, שהופיע בסרט "וולברין - המקור" במסע נקמה באנשים האחראיים להשחתת צורתו.
פרוט עלילת הסרט[]
הסרט מתחיל במסע נקמה, כאמור.
שנתיים לפני שהחל ללבוש חליפה ומסכה אדומות, וייד וילסון היה בריון להשכיר וטיפוס מפוקפק משהו, לשעבר חבר הכוחות המיוחדים בצבא האמריקאי. באותו פאב אפלולי שבו הוא מסתבך בצרות, הוא פגש נערת ליווי מתוסבכת כמוהו וביחד הם ניהלו מערכת יחסים מבטיחה שהובילה לאירוסין.
יום אחד וייד חולה בסרטן. קבוצה מסתורית של מדענים מציעים לרפא לו את הסרטן ולהעניק לו כוחות על. אחרי היסוסים רבים וייד נרשם לניסויים והוא מגלה כי מדובר בעינויים בשילוב הזרקת זרז למוטציות גנטיות. באחד העינויים הללו וייד נרפא מהסרטן והופך לבן אלמוות כמו וולברין, כולל יכולת התחדשות, אך במחיר של כוויות בכל חלקי גופו ופניו.
זועם וחזק מתמיד, פותח וייד, שכעת לובש תלבושת בצבע אדום כולל מסכה (ונקרא דדפול), במסע נקמה שמטרתו מכילה שלושה שלבים אפשריים (בעיניו):
א': למצוא את האחראיים להשחתת צורתו ולגרום להם לשלם.
ב': להכריח אותם לרפא אותו מהכוויות.
ג': להחזיר לחייו את ארוסתו, שבטוחה שהוא מת.
ניתוח פוסט מודרני של הסרט[]
סרט זה מבטא בתוכו במידה רבה תפיסות פוסט מודרניות, בין אם על ידי הצגתו של האנטי גיבור דדפול ובין אם על ידי העובדה שדדפול נוהג לשבור את "הקיר הרביעי" המיוצג לנו באמנויות התאטרון והמסך הקטן והגדול.
מהו "הקיר הרביעי"?[]
בתאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע ואף בקומיקס - מדובר בקיר הדמיוני, שלרוב אסור לשבור אותו, בין השחקנים (או הדמויות) לבין הצופים (או הקוראים).
למי ששכח מהגיליון הקודם, מהו פוסט מודרניזם?[]
התפיסה הפוסט מודרנית טוענת בקצרה, שאין אמת מוחלטת אחת ויחידה לפיה ניתן לשפוט את המציאות, אין רעיון אחד ויחיד שהוא נכון.
לעולם לא נדע את כל העובדות הנוגעות למצב נתון, לכן כל שיפוט כוללני מדי שנעשה יבוא מתוך בורות ויש סיכוי שכל השיפוטים הערכיים שלנו חסרי ערך. בהיעדר אמת מוסר אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"טוב" או ל"רע" ואם הכל יחסי והכל תלוי תרבות, אין משמעות לערכים. אפילו במדע נמצאה בעשורים האחרונים אחיזה לתפיסה זו, כשפיזיקת הקוונטים הביאה לידיעתנו שעצם ההתבוננות שלנו בעולם משנה אותו. אי אפשר להתבונן במציאות באופן אובייקטיבי.
מהי אומנות, או: שבירת הקיר הרביעי של דדפול[]
כחלק מתפיסת עולמו הפילוסופית, טוען ד"ר יואב בן-דב שלא ניתן לתפוס את המציאות בדרך אחת כי אם בדרכים משלימות, כאלו שלעיתים סותרות זו את זו. אותו טיעון לגבי המציאות בכללותה, ודאי תופס לגבי אומנות (והסרט "דדפול" הוא בהחלט אומנות - ולא רק סרט גיבורי על מסחרי, אז עד סוף חלק זה של המאמר תקבלו הוכחה לכך).
כבר בסצנת הפתיחה של הסרט, בכתוביות, נוקטים התסריטאים מהלך מבריק וצוחקים על כל בימאי, מפיקי וכוכבי הסרט כדי להלל את עצמם. בכך, הם יוצרים סרט סופר- אירוני שמודע לעצמו וצוחק על עצמו. על מנת להשלים את האיכויות של היצירה האירונית הזו, דדפול, ממש כפי שהוא מוצג בקומיקס של "מארוול"; פונה לצופה ובכך שובר את הקיר הרביעי שניצב ביניהם.
בכך הוא אומר בעצם, אני לא יודע מהי אומנות בהקשר של מינון הראליזם שבה: האם אמנות היא המקום בו נשברת הפיקציה ומתייחסים לסרט כאל מקום המאכלס בתוכו דמויות דמיוניות, או שמא שומרים על השקר ומתייחסים לדמויות כאל בשר ודם. מכיוון שאין לו מושג, הסרט מכיל סצנות משני הסוגים.
הסרט בהתאם הוא גם רציני וגם צוחק על עצמו, באופן סכיזופרני משהו.
לסיום, כדי להגדיר את הסרט כאומנות, פניתי לספרו של אמיר אוריין "המעגל הפתוח":
יצירה קואליציונית (כזו שמשמחת ומרצה את הרוב) = בידור
יצירה אופוזיציונית (כזו שמרגיזה או לפחות מאתגרת את הרוב) = אומנות
בהינתן כללי הברזל האלה, ניתן לראות כיצד הסרט עומד בקריטריונים הכבדים של אומנות מבלי לוותר על הערך הבידורי שבו: בסרטים מסחריים לא נהוג לשבור את הקיר הרביעי, או להציב אנטי- גיבור במרכז הסרט - ויוצרי הסרט העזו ללכת כנגד המגמה השלטת ובכך יצרו אומנות.
מאנטי גיבור לגיבור, או: מניהיליזם שלילי לניהיליזם חיובי[]
באחד ממאמריו טוען ד"ר גבריאל רעם, כי אדם בעל עקרונות שונה מאדם מוסרי בכך, שאדם בעל עקרונות מוכן לעשות מעשים לא מוסריים על מנת להגשים את העקרונות שלו.
עד סוף מאמר זה, תקבלו הוכחה שהאנטי גיבור דדפול הוא בעצם קצת גיבור ששומר על עקרונותיו. לפי ויקיפדיה, משמעות קצרה לאנטי - גיבור היא דמות בעלת אישיות משולבת של נבל- על וגיבור- על. מכיוון שהדמות של האנטי גיבור היא בעיקרה סממן לתרבות הפוסט מודרנית, די צפוי שייעשו כל מיני "טריקים" כדי לגרום לנו לחבב אותה.
כך גם בסרט "דדפול":
בהתחלה מוצג לנו הצד של הנבל באישיותו של דדפול, כאשר הוא מרמה נהג מונית וטובח באויביו. לאחר מכן, בפלשבק ארוך, מראים לנו כיצד וייד וילסון, לפני שקרא לעצמו "דדפול", היה... גם כן נבל?! בריון להשכיר למעשה, לא גיבור ולא נעליים. לאט לכם, שכן מהר מאוד בשלב המפגש הראשון עם ארוסתו לעתיד הוא מתבדח איתה על הסיבה לכך שהוא מחוספס כל כך: היתה לו ילדות קשה.
מכאן, שוייד וילסון הוא הקורבן והחלש בסיפור הזה ולכן על פי התרבות הפוסט מודרנית, הצדק נמצא לצידו, עד כמה שהדבר נשמע בלתי הגון בעיניכם. בנוסף לילדות קשה, כאמור יש אישה בחייו, כזו שגורמת לו להוציא מעצמו תכונות כמו אהבה וגורמת לנו לאהוב אותו יותר.
וברגע שבו כבר התאהבנו באדם בלתי ראוי זה, הוא חולה בסרטן? כעת הוא כבר זכה ברחמינו ואנחנו רוצים שיחיה!
בנוסף לתכסיסים עלילתיים, שמוציאים מדדפול את הגיבור הנסתר שבו, ניתן לקבוע כי דדפול הוא גיבור ייחודי במינו, הניחן בניהיליזם חיובי - ואני אסביר:
מיד אחרי שפרידריך ניטשה קובע כי אלוהים מת (או יותר נכון - המושג "אלוהים" מת מבחינתו, שכן אלוהים מעולם לא התקיים) הוא מנבא בדייקנות מפחידה כי יום יבוא ואנשים יבצעו מעשים איומים בשם תורתו. הוא גם קובע כי האתאיזם, האמונה שאין אלוהים, מוביל בהכרח לאחד משני מקומות:
א': ניהיליזם שלילי - אלוהים מת ולכן הכל מותר כי הכל אבוד.
ב': ניהיליזם חיובי - אלוהים מת ולכן מעכשיו אהיה אני אחראי לקבוע מה מוסרי ומה לא ואחיה את חיי חופשי ככל האפשר מיראת שמיים. הפוך מיראה כזו בעצם, שכן אני אהיה יצירתי מספיק לברוא את עצמי מחדש.
על אף שבשום שלב בסרט לא נידונה בפירוט אמונתו הדתית של וייד וילסון, ניתן לקבוע כי איננו סובל מיראת שמיים מופרזת, על פי מעשיו בלבד. אך בניגוד לרוצח מהרומן הגרפי "I Killed Adolf Hitler" ניתן לקבוע כי לוייד וילסון ישנם מספר עקרונות חיוביים לחיים החל בהנאה ממין ומקשרים אנושיים וכלה בעובדה שהוא איננו ממהר לחסל אנשים. בכך הוא יותר דומה ללקס לות'ור, כפי שהוא מוצג ברומן הגרפי "Lex luthor - man of steel".
קודם כל, וייד וילסון, איננו מרבה להתנצל.
כשחושבים על זה לעומק, אפשר לומר: נפתלי בנט לך תאכל חמוצים, דדפול הוא ה"לא מתנצל" האמיתי. הוא לא מתנצל על כך שהוא מיני, הוא לא מתנצל על כך שהוא כועס, הוא לא מתנצל על כך שהוא מלא הומור ושובר את הקיר הרביעי. היחידה שהוא אי פעם מתנצל בפניה היא ארוסתו.
ולסיום, אלו עקרונות ברזל (גם אם אינם בהכרח מוסר במיטבו) מנחים את דדפול, הלא הוא וייד וילסון?
א': הוא לעולם לא מתאכזר מזי לחלשים.
ב': הוא מלא חיוניות, הומור ומיניות, גם אחרי שכולו מלא כוויות.
ג': הוא מנסה לגונן ככל האפשר על ארוסתו מהמראה של פניו.
ד': הוא לעולם לא מניח לפסיכופטים לחיות.
מכאן, שגם דדפול, כמו הרבה אנטי גיבורים לפניו, הוא קצת גיבור עם עקרונות ברזל.
האם הסרט מומלץ ואם כן למי?[]
טוב, אז הפעם הסרט מומלץ בעיקר לבנים, אבל גם לבנות עם קיבה חזקה והערכה לסרט מלא אירוניה.
לי אישית הפריעו כמה מהסצנות המדממות יותר, למוסטפא ואלי הצנועים שהתלוו אליי ודאי הפריעו כמה סצנות עירום. אבל עדיין, הסרט מומלץ למתפלספים, לאנשים שגדלו על הסדרה "הפיג'מות ולאנשים בעלי חוש אירוני מפותח.