FANDOM


אמנות ישראלית היא אמנות שנוצרה בישראל. הערך זה עוסק בתולדות האמנות החזותית בארץ ישראל במאה ה-20 ואילך.

תקופת בצלאל

קובץ:Ehad haam school3.jpg

תבנית:הפניה לערך מורחב עד לתחילת המאה העשרים לא התקיימה בארץ ישראל מסורת של אמנות (Fine Art). על אף ביקורם של ציירים אירופים רבים אשר באו לצייר את "ארץ הקודש", פעלו בארץ בעיקר אוּמנים ובעלי מלאכה אשר יצרו חפצי יודאיקה ואמנות שימושית אחרת.

"בית המדרש לאמנות ולמלאכת אומנות" אשר ידוע כ"בצלאל", היה המוסד האומנותי הראשון ביישוב היהודי. הוא נוסד בשנת 1906 על ידי הפסל בוריס שץ (1867-1932) בתמיכתם של ראשי המוסדות היהודיים. נהוג לראות בפתיחתו של מוסד בצלאל את ראשיתה של האמנות הישראלית. בבצלאל הושם הדגש על יצירת אומנות שימושית, במידה רבה ברוח תנועות האר נובו האירופיות, ותנועות חברתיות כגון תנועת "ארטס אנד קרפטס" ("אמנויות ומלאכה") הבריטית. בסמלו של הרבעון "ילקוט בצלאל" (1927), לדוגמה, אשר עוצב על ידי זאב רבן הופיעו בתוך מסגרת מסוגננת כרובים ומצדיהם דמויות של צייר ופסל, כשלידם צורף היוצר מנורה ואורג שטיחים. מתחת לאיורים הופיעה הכיתוב "המלאכה הפרי, האמנות הניצן; אמנות ללא נשמה כתפילה ללא כוונה". ‏‏[1].

לצד בית ספר לאמנות, על מסלוליו השונים, נפתחו בתי מלאכה שבהם נלמדו מלאכות האומנויות השונות, וכן נעשו בהם עבודות צורפות, אריגה, איור, חפצי קודש וכדומה, שנועדו למכירה במקומות שונים על ידי "בצלאל". בחזונו של שץ התקיימו יחסים של הפריה הדדית בין חלקי המוסד השונים. "יש צד מעשי בלימודי אמנות", כתב שץ. "בית הספר זקוק תמיד לציורים חדשים בשביל השטיחים וכלי הכסף. לכך דרושה שורה של ציירים, שקלטו לתוכם את הרוח השורר בבית הספר, עם המורה המומחה העומד על גביהם". ‏‏[2].

האמנות שנוצרה ב"בצלאל" בתקופה זו, בולטת בשימוש במוטיבים ובנושאים יהודיים ודתיים.העבודות היו קישוטיות ועמוסות פיתוחים בסגנון "מזרחי". יצירתם של אמני בצלאל עשתה שימוש במוטיבים כגון תאור המקומות קדושים ליהודים, סצנות מהגלות וכדומה. התיאורים שאפו ליצור קשר בין תקופת התנ"ך, שיבת ציון והחשמונאים, לבין השאיפה הציונית בפיתוח היישוב עברי, מתוך מניעים אידאולוגים וציוניים. האמנים עשו זאת בעזרת שאילת מוטיבים מן ההיסטוריה של האמנות, אשר נתפשו בעיניהם כמוטיבים "יהודיים" ועשו שימוש בסגנון שנתפש בעיניהם כ"מזרחי".

יצירתו הפיסולית של שץ כללה בעיקר פיסול קטן ממדים של נושאים יהודיים וכן תבליטים ולוחות זיכרון למנהיגים ציוניים שונים. פסלו הידוע ביותר הוא "מתתיהו" משנת 1894, המושפע מן הפיסול הרנסאנסי ובעיקר מן הפיסול של דונטלו. רוח שונה הביא אל המוסד הצייר שמואל הירשנברג (1865-1908), שנמנה עם מורי בצלאל. הירשנברג הביא אל המוסד את הציור האקדמי האירופי ובמסגרתו יצר ציורים בעלי נושאים יהודיים. אמן אחר, זאב רבן, יצר עבודות גראפיות רבות ברוח סגנון האר נובו והיוגנדסטיל. נושאי העבודות הציגו נופים אוריינטליסטים מארץ הקודש, לצד דמויות מן התנ"ך המעוצבות בסגנון ניאו קלאסי.

בין מורי בית הספר ידועים גם האמנים אפרים משה ליליין, מאיר גור אריה, אהרון לחובסקי, אריך גולדברג, דויד שור, לזר קרסטין, אדולף ברמן, שמואל לוי ואחרים.

בשל קשיים כספיים וסכסוכים פוליטיים נסגר בשנת 1929 "בצלאל" ונותר בו המוזיאון אשר הכיל עבודות אמנות רבות. אוסף זה ישמש כבסיסו של אוסף האמנות הישראלית של מוזיאון ישראל בירושלים.

תבנית:-

תקופת מגדל דוד וה-"הסגנון הארץ-ישראלי"עריכה

קובץ:Gutman.jpg
קובץ:Paldi2.jpg

בתחילת שנות העשרים החלו חלק מתלמידי בצלאל להתמרד כנגד המסורת האמנותית הנוקשה ופנו לאמנות יותר סובייקטיבית. בין הבולטים באמנים אלו היה הפסל אברהם מלניקוב (1892 - 1960). מלניקוב הציע מילון צורני שונה, הלקוח מתוך אמנות המזרח הקדום. מילון זה הוצע כתחליף לצורות האמנות האירופית - לאמנות הקלאסית והרנסאנסיות, אשר שלטו באמנות בצלאל בראשות שץ וליליאן. אנדרטת "האריה השואג", המעוצבת בסגנון אשורי או מסופוטמי, אותה הקים מלניקוב בתל חי שיקפה את האידאל האסתטי של מלניקוב.

"במשך דורות רבים", טען מלניקוב, "נותקו היהודים מיצירות האמנות הפיגורטיביות, והרבה טעמים לדבר - אבל הטעם העיקרי הוא שהאמנות האירופית יסודה בתרבות היוונית-רומית [...] וכל זמן שאתונה הייתה אֵם למטרת האמנות באירופה היה היהודי בכח אינסטיקטיבי עומד מחוץ לה" (עיתון הארץ, 18.12.1925)

אמנים צעירים אחרים, הציעו אלטרנטיבה נוספת בפנייה אל האמנות המודרנית, אליה התנגדו שץ ומלניקוב בחריפות. בשנת 1920 נוסד בירושלים "איגוד אמנים עבריים". ובין השנים 1923 ועד 1928 נערכו תערוכות שנקראו "תערוכות אמני ארץ ישראל במגדל דוד בירושלים, אשר אורגנו על ידי יוסף זריצקי, שמואל לוי, מלניקוב ואחרים. בתערוכות אלו הוצגו עבודות בנוסח "אמנות בצלאל" ועבודות בהשפעתו של הציור האירופי הפוסט אימפרסיוניסטי והאקספרסיוניסטי, זה לצד זה. תערוכות נוספות הוצגו בצריף תיאטרון "האהל" בתל אביב בשנים 1926-1929.

במידה רבה החלו אמנים המודרניים ליצור גרסה "עברית" לציור הפוסט אימפרסיוניסטי בשימוש בפלטת צבעים בהירה, במשיכות מכחול אקספרסיביות ובנטייה לציור נאיבי ושטוח. מלבד נושאים מסורתיים כגון דיוקנאות, הרבו האמנים לתאר את ארץ ישראל תוך הוספת נופך רומנטי לנושאים. סגנון עבודות זה מכונה לעתים גם כ-"הסגנון הארץ-ישראלי".

אחת מהתארגנויות האמנים המודרניים נקראה "אגד" וכללה אמנים כגון אריה לובין, פנחס ליטוינובסקי, אברהם מלניקוב, ציונה תג'ר, חנה אורלוף, יוסף זריצקי, חיים גליקסברג, ראובן רובין, אריה אלואיל ונחום גוטמן. הקבוצה ערכה תערוכה בשנת 1929 בדירה ברחוב אלנבי, אל מול קולנוע מוגרבי. תערוכה אחרת של אמנות מודרנית, הוצגה בשנת 1930, הוצגה במוזיאון תל אביב ונקראה "ראשית המודרניזם בציור הישראלי 1920 - 1930".

אחד מן האמנים הבולטים של התקופה היה הצייר נחום גוטמן (1898-1980). גוטמן, הרבה לצייר תאורים של העיר תל אביב אך גם את תושביה הערבים של יפו. ציורו הידוע "מנוחת צהריים" (1927), מתאר פלאחים (עובדי אדמה ערבים) הנחים בשדה מעמל יומם. סגנון הציור הנאיבי חושף את הגישה הרומנטית של גוטמן אל הפלחים הערבים ואל הנוף הארץ-ישראלי.

הצייר ראובן רובין הרבה לצייר את ההווי היהודי של ארץ ישראל. בציוריו כגון "סופי הבוכארית" (1924), או "הרוקדים ממירון" (1926), בולטת מאוד הנטייה לשטיחות ולדקורטיביות, בהשפעת האמנות המודרנית ואף בהשפעת אמנות האר נובו. בטריפטיכון "פירות ראשונים" (1923) מציג ראובן אוטופיה מזרחית אוריאנטליסטית ובה מופיעים תושבים יהודים מעדות שונות, לבושים בתלבושות מזרחיות, המחזיקים פירות כגון רימון, תפוזים, אבטיח ואשכול בננות. בפנאלים הצדדים של העבודה מופעיות דמויות של רועה עיזים ושל בדואי עם גמל.

בעבודתו של אבל פן (1883 - 1961), מתבטאת הנטייה אל המזרח בעיצוב נושאים מן התנ"ך בסגנון אילוסטרטיבי.

בין האמנים הבולטים הנוספים בתקופה זו ניתן למנות את אריה לובין ואחרים.

שנות השלושים והארבעיםעריכה

קובץ:Danziger, Itzhak, Nimrod, 1939.jpg

תבנית:הפניה לערך מורחב

בשנת 1943 פרסם המשורר יונתן רטוש (1908-1981) את "כתב אל הנוער העברי", המניפסט הכתוב הראשון של הכנענים, תנועה ספרותית ואמנותית שפעלה זה מכבר. במסה זו קרא רטוש לנוער העברי לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות בגולה, אין קשר של ממש. קריאה זו מאפיינת את התנועה הכנענית אשר חבריה הציעו לחזור אל עבר מיתולוגי לשם יצירת אומה עברית בעלת זהות עצמאית.

הביטוי החזותי של שאיפה זו היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את התענינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20. פעמים רבות היווה סגנון ארכאי זה ביטוי לסימבוליזם.

אחד מן האמנים הבולטים בתנועה הכנענית הוא הפסל יצחק דנציגר (1916 - 1977), שיצר בשנים 1938-1939 את הפסל "נמרוד", בהשפעת אמנות מצרית ומסופוטאמית. פסל זה הציג את נמרוד, דמותו של צייד מן התנ"ך כעלם צעיר נושא חרב, על כתפו בז ועיניו מביטות אל האינסוף. "נמרוד" נתפש כביטוי לשאיפות לאומיות. השפעת הזרם הכנעני נמשכה שנים רבות והשפיעה על אמנים כגון משה קסטל(1909-1991), עמוס קינן ואחרים.

במקביל לתנועה הכנענית, מתקיימים באמנות הישראלית מגוון רחב של השפעות וגישות מן האמנות האירופית. כגון השפעה אקספרסיוניסטית, סימבולית ועוד. בין האמנים הבולטים בשנים אלו בשנות ה-30 וה-40 החלו לצמוח אמנים בעלי סגנונות ייחודיים להם, ביניהם אנה טיכו.

תנועת "אופקים חדשים"עריכה

קובץ:Zritki3.jpg
קובץ:Feigin ein harod.JPG

תבנית:הפניה לערך מורחב

בשנת 1948 נוסדה בישראל קבוצת "אופקים חדשים". הקבוצה, שכללה אמנים כגון יוסף זריצקי, יחיאל שמי, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן, אהרון כהנא ,דב פייגין, יוחנן סימון וצבי מאירוביץ', פרשה מאגודת בציירים והפסלים הכללית והקימה אגודה אלטרנטיבית.

התנועה הציגה גרסה מקומית לסגנון הציור המופשט שהיה מפותח באירופה זה מכבר. רוב חברי הקבוצה לא הגיעו לאמנות מופשטת "טהורה", אלה להפשטה בעלת זיקה לנוף המקומי. יש אשר כינו את הסגנון הזה "הפשטה לירית". בתקנון האגודה שהקימו כתבו חברי הקבוצה כי שאיפתם היא "טיפוח אמנות פלאסטית מקורית תוך הקפדה על רמה גבוהה והזדהות עם אמנות זמננו הנושאית את רעיון הקידמה". סגנון הציור הראוי בעיני התנועה, היה הסגנון שאומץ בידי מנהיגיה - זריצקי, סטימצקי ושטרייכמן. זה היה ציור שמקורו בהתבוננות בטבע. התבוננות זו, פושטה לכדי ציור מופשט או כמעט מופשט, במשיכות מכחול אקספרסיביות וחופשיות ובצבעים בהירים אשר, בדומה לציירי "הסגנון הארץ ישראלי", שיקף עבורם את האור הישראלי. הפורמטים של הציורים היו קטנים, באופן יחסי. סגנון ציור זה היה קשור אל האמנות האירופית שלפני מלחמת העולם השנייה, במידה רבה ברוח הציור של ואסילי קאנדינסקי, והיה מנותק מן הגישות העדכניות לציור המופשט אשר התפתחו באותו זמן בארצות הברית.

סגנון הציור האקספרסיבי של הקבוצה, שימש פעמים רבות מסגרת לציור בעל מאפיינים לאומיים שונים. הצייר יוסף זריצקי, לדוגמה, יצר בשנים אלו סדרות של ציורים הנושאים שמות של יישובים וקיבוצים כגון "יחיעם" (1951) ו"נען" (1950 - 1952) ובהם הפשטה צורנית של הנוף. הפסל דב פייגין יצר פסל מופשט בשם "אלומות" (1956), וכך גם מרסל ינקו, ממייסדי תנועת הדאדא, אשר פיתח סגנון פיגורטיבי-אקספרסיבי לתיאור נושאים בעלי זיקה לאומית כגון "חיילים" או "צופרי אזעקה".

בשנת 1953, הקימו קבוצת אמנים בראשותו של מרסל ינקו, אשר פרש מ"אופקים חדשים" את כפר האמנים עין הוד. בהקמתו, ביטא הכפר את שאיפתו של יאנקו ליצירתה של אוטופיה חברתית ואמנותית חדשה.

ציירי קבוצת "אופקים חדשים" הציגו ציור מופשט ובעל סממנים חילוניים, אולם למרות השפעתם הסגנונית העצומה, פעלו בשולי הזירה האמנותית גם אמנים אחרים אשר הציגו ציור פיגורטיבי ובעל סממנים יהודי. עבודתו של הצייר מרדכי ארדון הכילה סמלים יהודיים ומיסטיים שונים בתוך ציור בעל מאפיינים קוביסטיים ומופשטים בהשפעת פול קליי ואחרים.

בשנות החמישים, השישים והשבעים השפיע סגנון הציור המופשט של אופקים חדשים על שורה של אמנים צעירים יותר. אמנים אלו, הציגו ציור ורישום מופשט ונמנעו על-פי-רוב מן השימוש בצורות פיגורטיביות מזוהות. מגמה זו התחברה אל רוח האמנות המנימליסטית שהתפתחה בישראל בשנות השישים והשבעים. משה קופפרמן, אשר למד ציור בהדרכת חים אתר, זריצקי ואחרים, יצר סגנון ציור מזוהה המאופיין בצמצום צבעוני ובתהליך עבודה שבמסגרתו מוחק ומנגב את הציורים שוב ושוב, עד ליצירתו של גריד אקספרסיבי. אביבה אורי יצרה רישומים אקספרסיבים מופשטים ובהם איזכור של מוטיבים ודימויים כגון ציפורים. הציירת לאה ניקל, אשר נחשפה בשנות החמישים בפריז לטכניקת הציור שנקראה "טאשיזם", יצרה ציורים מופשטים בעלי צבעוניות רבה. גם הצייר אביגדור אריכא, פעל בישראל במסגרת שהתוו אמני אופקים חדשים, אריכה יצר ציורים מופשטים גדולים בגווני שחור, קודם שעבר להיתגורר באירופה וליצור ציור פיגורטיבי קטן ממדים.

בין האמנים הנוספים שפעלו בארץ בשנים אלו - אריה ארוך, אהרון אבני ועוד.

שנות השישים והשבעים - קבוצת "עשר פלוס" ו"דלות החומר"עריכה

קובץ:He Walked through the Fields5.jpg
קובץ:Reflection Triangle.jpg

תבנית:הפניה לערך מורחב

באמצע שנות הששים פעלה קבוצת אמנים בשם "עשר פלוס", שכללה את האמנים רפי לביא, יגאל תומרקין, בוקי שוורץ אורי ליפשיץ, ציונה שמשי ואחרים. קבוצה זו ביקשה להציע אלטרנטיבה לסגנון המופשט הלירי של חברי קבוצת "אופקים חדשים". הקבוצה, אשר פיתחה אסתטיקה בלתי מהוקצעת, שילבה בעבודותיה צילום, רדי מייד וקולאז'.

בשנת 1967 יצר הפסל יגאל תומרקין את הפסל "הוא הלך בשדות" כשם ספרו של משה שמיר. העבודה הורכבה מאסמבלאז' של יציקות גופו של האמן עם חלקי נשק ויצרה דגם אלטרנטיבי לישראלי ההרואי ה"צבר". אלמנטים דומים המשלבים ביטוי אקספרסיבי עם צורות אמנותיות מודרניסטיות שזוהו עם תרבות המחאה כגון קולאז' או אסמבלאז', המשיכו להתקיים בעבודתו של תומרקין גם בהמשך. בהשפעת תנועת האמנות האירופיות השתמש תומרקין בחומרים לא שיגרתיים בפיסול שלו, כמו אדמה, חלקי עצים ובדים אשר שולבו עם חומרי פיסול מסורתיים כאסמבלאז' פיסולי. "במסגרת הפיסול האנכי שלו", כותבת אלן גינתון על עבודתו "שובך" (1978), "הניף אדמה כלפי מעלה, כקורבן או כעמוד טוטם" (העיניים של המדינה, עמוד 39) עבודות אלו מדגימות את ערעור המושגים הלאומיים בעבודותיו של תומרקין.

הסגנון שבו פעלו חברי קבוצת "עשר פלוס" קיבל את עיצובו הסופי על ידי קבוצת אמנים שפעלו סביב בית הספר לאמנות "המדרשה". סגנון אסתטי זה כונה לימים בשם "דלות החומר", סגנון שכלל שימוש בחומרי אמנות תעשייתים כגון דיקטים, צבע תעשייתי, שימוש בקולאז' ובאסמבלאז' ועוד. האמן המזוהה ביותר עם הסגנון היה רפי לביא, ששימש כמורה ב"מדרשה". עבודותיו של לביא הורכבו מחומרים "נחותים": קולאז' של גזרי עתונות ומגזינים, שירבוטים בעיפרון ועט, שימוש בצבע תעשייתי וציור בגוונים שנחשבו כטעם קלוקל עד אז כמו ורוד וצויירו על גבי עץ לבוד תעשייתי (דיקט), המנוסר לגודל קבוע של 120 ס"מ. מתוך הדימויים של לביא עולה יחס טעון אל מעשה הציור כשהוא מצטט דימויים מן הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, ציורי מופת ("אולד מאסטרס") ועוד.

במידה רבה מתארכים היסטוריונים שונים את תחילתה של אמנות שנות השבעים בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בשנים אלו, החלה האמנות הישראלית, להתפתח לסוגות אמנותיות חדשות בהשפעת האמנות האמריקאית והאירופית. לצד הפיסול והציור המסורתיים עברו אמנים רבים לעשייה בתחומי המיצג והאמנות המושגית, גם אם עשייה זו היוותה רק שלב לפני חזרתם לטכניקות מסורתיות מאוחר יותר. האמנות המושגית, שהעמידה במבחן את השיח האמנותי בהצגת השאלה האסתטית "מה ראוי להיות אמנות?", תורגמה בארץ לעבודות אשר שילבו מחאה פוליטית.

אלן גינתון כותבת כי ניתן לאפיין את השיח האמנותי בשנים אלו על ידי "דה-מטריאליזציה של האובייקט האמנותי - פעולות מיצגים, מיצבים שתועדו בצילום, עבודות טקסט ועוד". וכי אמנות מושגית זו נוטה "לחשוף את הפוליטי והיוו אמירה פוליטית בזכות עצמה בתוך שפת האמנות" (העיניים של המדינה, 1998, עמוד 25).

הקו הפוליטי בעבודות האמנות הגיע לשיאו במאבק שהתנהל ב"בצלאל" בשנת 1977 סביב קבוצת תלמידים ומוריהם - גדעון עפרת, משה גרשוני, יחזקאל ירדני ומיכה אולמן. המאבק, אשר כונה גם "המרד" הסתיים בפיטורי מורים.

בין התערוכות הבולטות בשנים אלו ניתן למנות את התערוכה "מושג + אינפורמציה" (1971), "סדנה פתוחה" (1975) ו-"גבולות" (1980) במוזיאון ישראל והתערוכה "אמן - חברה - אמן" (1979) במוזיאון תל אביב.

בין האמנים אשר פעלו בשנות השבעים ואילך ניתן למצוא את: רפי לביא, יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, צבי גולדשטיין, משה גרשוני, מיכל נאמן, בוקי שוורץ, מיכאל דרקס, בני אפרת, תמי גטר, יהודית לוין, גדעון גכטמן ונחום טבת. אמנים אלה נודעו גם בשל הקו הפוליטי הביקורתי שהציגו בעבודות שלהם.

שנות השמונים באמנות הישראליתעריכה

קובץ:Moshe gersoni.jpg
קובץ:Shirman.jpg

רוב האמנים אשר פעלו בשנות השבעים כאמנים קונספטואלים שינו בשנות השמונים את אופי עבודתם. ניתן לאפיין שינוי זה בחזרה אל מדיית הציור. השפעתה של האמנות האירופית והאמריקאית אשר אופיינה באותן שנים במגוון של סגנונות אשר חתרו תחת הטעם המקובל סגנון הנאו-גיאו האמריקאי, הפופ ארט של אמנים כגון ג'ף קונס או סגנון הציור האקספרסיבי האופנתי, אשר כונה גם כ-"ציור רע" של אמנים כגון ג'ורג' בזילץ או ג'וליאן שנאבל סימן את רוחו של הפוסט מודרניזם באמנות העולמית. השפעות אלו חילחלו אל האמנות הישראלית, אשר ניסתה לערער על ערכי החברה הישראלית בשנים אלו. באמנות של עשור זה, ובייחוד בשנים האחרונות שלו, הולך ומתפתח שיח אמנותי של זהויות, שיח שאינו עולה בקנה אחד עם ההגמוניה הממסדית.

סגנון הציור האקספרסיבי אומץ בישראל על ידי אמנים רבים. מיכל נאמן, אשר עסקה בשנות השבעים ביצירת קואלז'ים קונספטואלים עברה ליצירת ציור גדול ממדים ובו המשיכה לשלב הקשרים פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים בעבודתה. אמן אחר - משה גרשוני עבר מפיסול קונספטואלי ומנימליסטי אל ציור אקספרסיבי ומלא אימפסטו בו הציג שילב סממנים הומו-ארוטיים כגון דמויות חיילים עם הקשרים יהודיים כגון פסוקים מן התנ"ך וממקורות יהודיים ונוצריים אחרים. פן נוסף אשר בלט בעבודותיו משנים אלו הוא האזכור של השואה ושל התרבות היהודית באירופה. סגנון הציור של גרשוני כלל מריחת צבע בידיים, ללא שימוש במכחול, תוך שהוא הופך את מלאכת הציור למעיין מיצג (פרפורמנס) אישי.

במקביל לגישה האקספרסיוניסטית, פועלים אמנים שונים בגישות יותר פורמליסטיות. הציירת דיתי אלמוג, הציגה ציורים גדולים בהן מופיעים מוטיבים של טקסטיל כגון כפתורים, אריגי חולצות ועוד. העבודות צויירו בסגנון מופשט ודקורטיבי. הפער בין הטיפול הפורמליסטי (הצורני) והמחושב, לבין הנושא היומיומי, הצביע על הגישה הפמיניסטית העולה מהן.

אם בשנות השבעים נמצאו באמנות הישראלית עבודות בעלות מסרים חברתיים ופוליטיים, אזי בשנות השמונים נושאות עבודות אלו אופי יותר "מחאתי". אופי זה בולט בייחוד במחצית השנייה של שנות השמונים, בהשפעתם של אירועים כגון מלחמת לבנון ופריצת האינתיפאדה הראשונה הפלסטינית. הצייר דוד ריב, לדוגמה, יצר עבודות בעלות אופי פוליטי ברור כגון הציור "קו ירוק צהוב" (1986), אשר הציג את גבולות מדינת ישראל ללא השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים מעבר ל"קו הירוק". הצייר לארי אברמסון יצר סדרת ציורים מופשטים הנושאים את השם "צובה" מהם מציצים שרידיו של הכפר הערבי אשר ישב במקום זה עד למלחמת העצמאות. סדרה זו נוצרה במעין תגובה לציוריו המופשטים של יוסף זריצקי, הנושאים שם זה ובהן "מחק" זריצקי את שרידי הכפר.

הצילום האמנותי מקבל בשנים אלו מעמד לאחר שנחשב כתחום אמנותי זניח במשך שנים רבות. אמנים רבים חזרו מלימודי צילום בארצות הברית ביניהם אבי גנור, עודד ידעיה, יגאל שם-טוב, שמחה שירמן, דגנית ברסט ואחרים. במוזיאון עין חרוד מוצגת במחצית שנות השמונים "ביאנאלה לצילום ישראלי" אשר מציגה לראשונה את הצילום הישראלי בהיקף גדול. גם בעתונות הישראלית מקבל הצילום פרשנות חדשה, כצילום מבויים, בעבודות של צלמים כגון מיכה קירשנר.

גם תחום המיצג החל להתפתח. קבוצה מרכזית שפעלה בתחום זה נקראה "מקלט 209", על שם מספר המקלט הציבורי שבו פעלו בתל אביב. חברי הקבוצה היו דני זקהיים, תמר רבן וענת שן.

בין התערוכות הבולטות בתקופה זו - "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986) במוזיאון תל אביב. "הביאנאלה הישראלית לצילום ישראלי" (1986) המשכן לאמנות, עין חרוד.

האמנות הישראלית כיוםעריכה

שנות התשעים הביאו עמם מגמה של פתיחות של האמנות הישראלית אל האמנות הבינלאומית. בשנים אלו הולכות ומתרבות תערוכות משותפות של אמנים ישראלים לצד אמנים זרים. מוזיאון הרצליה בסדרת תערוכות שונות שערך ביטא קו זה בעקביות. מגמה זו קיבלה הד על ידי הממסד האמנותי בהקמתו של פרויקט "ארטפוקוס" (1994), אשר שאף להיות ביאנאלה בינלאומית לאמנות. מגמה זו הופיעה בהדרגה גם במוזיאונים אחרים ובעיקר בגלריות לאמנות.

מאמצע עד סוף שנות התשעים עלו כוחות של אמנים צעירים ישראלים, ביניהם הילה לולו לין, סיגלית לנדאו, ניר הוד, אבנר בן גל, רועי רוזן, גיא בן נר, אלי פטל, אדם רבינוביץ', גיל שני ויהודית סספורטס - רובם בוגרי המדרשה ובצלאל. האמנות הישראלית הפכה מקומית פחות ולטשה עיניים לבירות האמנות מעבר לים, בעיקר לונדון, ניו יורק וברלין. חלק מהאמנים הישראלים עברו לגור בחו"ל, ביניהם ניתן לציין את יהודית סספורטס, ניר הוד, קרן רוסו, גיא בן-נר וגיא בר אמוץ. בשנים אלה, תחום הצילום, המיצב (אינסטליישן), המיצג והוידאו ארט תפסו תאוצה וקיבלו לגיטימציה כתחומי אמנות מרכזיים לצד הציור.

מגמה נוספת אשר מתחזקת בשנות התשעים היא חזרה לציור פיגורטיבי ראליסטי, כלומר ציור מהתבוננות במושא הציור. המוביל של מגמה זו הוא האמן הוותיק ישראל הירשברג, שאף פתח בית ספר לציור ובו הוא מלמד ציור מסוג זה. ציירים בולטים בז'אנר: דניאל אלנקווה, ארם גרשוני, אלדר פרבר.

עקב מעבר ישראל לכלכלת שוק במקביל לעליית כוחם של מבקרי האמנות, גדל משקלם של האספנים והנדבנים בעלי ההון בשדה האמנות הישראלית. אספנים ידועים כמו מו"ל הארץ עמוס שוקן ואיש הביטוח יוסף חכמי ("הפניקס"). גלריה זומר, גלריה נעמי גבעון, גלריה נחמני 39, גלריה שי אריה, גלריה טבי דרזנר, גלריה פלורנטין 45, גלריה סדנאות האמנים, גלריה יאיר,גלריה רו ארט, גלריה אלון שגב ,גלריה גילית פישר, גלריה דביר, גלריה מרי פאוזי (שפעלה בין 1991 ל-2000) רובן גלריות מסחריות שהתמקדו באמנים ישראלים צעירים ובשוק הבינלאומי, הפכו לנותנות הטון, על חשבון המוזיאונים. בנוסף, הוקם מרכז זמן לאמנות שאצר תערוכות רבות והיה פתוח עד שנת 2005 והיווה חלק מהתקדמות ופיתוח התרבות המקומית במסגרות שאינן במסגרות המוזיאונים הגדולים בישראל. עם הגדילה במספר האספנים גדלו גם מספר בתי המכירות הפומביות בישראל ושוק האמנות החל לצמוח, כאשר בשנת 2006 פעלו לפחות 5 בתי מכירות פומביות גדולים בישראל, בשוק אמנות אשר מגלגל מחזור של כ-60 מיליון שקלים בשנה, ביניהם סות'ביס, כריסטיס, מונטיפיורי מכירות פומביות, מצא פומביות ותירוש.

תערוכות מרכזיות: "העיניים של המדינה: אמנות חזותית במדינה ללא גבולות" (1998), מוזיאון תל אביב לאמנות. "קדימה - המזרח באמנות ישראל" (1998), מוזיאון ישראל, ארטפוקוס (1994), "פרק" (1995 - 2001), סדרת תערוכות באצירת שרית שפירא ויגאל צלמונה, מוזיאון ישראל.

ראו גםעריכה

תבנית:!תבנית:סמל פורטלתבנית:!תבנית:!פורטל ישראלתבנית:!-
עיינו גם בפורטלים:
תבנית:סמל פורטל פורטל האמנות


תבנית:אמנות ישראלית

הערות שוליים עריכה

  1. ‏ראו: גרנות, יעל, "בצלאל ומושבת הצורפים בבן-שמן, חלוצת תעשיות הבית: בין תחיית הרוח הבוטגה לתחיית הגילדות", בתוך: כנען-קדר, נורית (עורכת), אמנות ואומנות, זיקות וגבולות, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, תל אביב, 2003, עמודים 127-128‏
  2. ‏מצוטט אצל: גרנות, יעל, "בצלאל ומושבת הצורפים בבן-שמן, חלוצת תעשיות הבית: בין תחיית הרוח הבוטגה לתחיית הגילדות", בתוך: כנען-קדר, נורית (עורכת), אמנות ואומנות, זיקות וגבולות, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, תל אביב, 2003, עמוד 129

קישורים חיצונייםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • בראל, יואב, בין פיכחון לתמימות, על האמנות הפלסטית בשנות ה-60 בתל אביב , מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2004.
  • גינתון, אלן, "העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, הוצאת מוזיאון תל אביב, 1998.
  • דונר, בתיה, מאוסף פרמן למוזיאון תל אביב, 1920-1932, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2002.
  • חינסקי, שרה, "שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי", תיאוריה וביקורת מס' 4, סתיו 1993, עמודים 105-122.
  • יפה, אברהם ב, עשרים השנים הראשונות: ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה 1909-1929, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1980.
  • כהן-בלס, גילה, אפקים חדשים, הוצאת פפירוס, תל אביב, 1980.
  • עפרת, גדעון; לויטה, דורית; תמוז, בנימין, סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, תל אביב, 1980.
  • סטודיו, כתב עת לאמנות.
  • עפרת, גדעון, אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, דור תש"ח באמנות ישראל, הוצאת מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 1988.
  • שנות העשרים באמנות ישראל, הוצאת מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1982.
  • זמן אמת: 60 שנות אמנות בישראל, העשור השישי: 1998-2008

אמיתי מנדלסון (עורך). אוצרי התערוכה: אמיתי מנדלסון, אפרת נתן. הוצאת מוזיאון ישראל, 2008.

  • ריאליזם חברתי בשנות ה-50, אמנות פוליטית בשנות ה-90, מוזיאון חיפה החדש, המוזיאון לאמנות, חיפה, 1998
  • קבוצת העשרה 1951 - 1960, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 1992.

‬ ‬ תבנית:אין בינוויקי

  • זף זה הוא מצע המזמין אתכם לעריכה טובה יותר ללא "מדיניות המחיקות" ;) ומהווה דף מצע בלבד לויקיה תרבות.חלק מדף מתוכן דף זה מתבסס על דפים שנמצאים ב he.wikipedia.org/wiki

terms of the GNU Free Documentation License. 6.11.2008

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית